זוגיות משברים וקבלת האחר   חיבור הזוגיות בין בני אדם יכול להיות המסע הקשה ביותר שהנפש זימנה לה. אנשים שעד לפני רגע חיו לבדם, בדרכם, לפי תפיסת עולמם, אמורים לפתע לפנות מקום אמיתי וכנה לדרכו של אחר. לא פשוט לגבר שהתרגל להיות זאב בודד, או ליעלה חופשייה ועצמאית, ללמוד את דרכה המוזרה של חיה אחרת. ממש כמו לחבר זברה וג'ירפה- בסופו של דבר אלו הם בעלי חיים שונים לגמרי, עם צרכים שונים, אבל עדיין עליהם לחיות זה לצד זה.   איך נקבל ונפנה מקום לדרכו של האחר? משימה לא פשוטה, אבל אפשרית בהחלט,  אם מוכנים לעבור את המסע האישי של שחרור ווויתור הדפוסים הישנים, שיפוט, ביקורת וחבריו בכדי לתת ביטוי ומקום לכל אחד.   ההתמזגות הזוגית מצריכה מאיתנו התפתחות מתמדת, ויחד עם זאת העיניים שלנו צריכות להיות מופנות אל עצמנו ולא אל האחר. למה הכוונה? אם כל הזמן ננסה "לתקן" ו"להעיר" לשני על דרכו אנחנו בעצם מפספסים את השיעור ההתפתחותי שלנו בתוך הקשר. השני הוא פנס לדרך ההתפתחות שלנו.  כדאי מאוד שנבין שאותו אדם משקף אצלנו משהו משמעותי מאוד מתוך עצמנו. זוהי הדרך! - בין אם נעים לנו או לא - המסע המשותף מצריך מאיתנו לגעת באמת שלנו עמוק בפנים, ולעתים ארוכה היא הדרך אל עומקו של האוקיינוס הפנימי שלנו .   חוק המראות תפקידו להראות לנו משהו על עצמנו, אבל לא תמיד פשוט לראות את האמת ולהכיר בה , ואז אנו ממהרים לשפוט, לבקר ולהאשים את האדם מולנו, כיוון שהוא או היא לוחצים לנו על הפצעים האישיים שלנו (לרוב בלא יודעין!).   אמא תרזה מתארת זאת יפה "אם אתה שופט אנשים, אין לך זמן לאהוב אותם" If you judge people, you have no time to love them""   מסע הזוגיות בהחלט מצריך משאבים לא קטנים מאדם שיש לו דרישות לא קטנות מהחיים ומחיי האהבה שלו. צריך לעבוד על זוגיות, היא לא צומחת לבד, ולפעמים, או לרוב, לוקח שנים כדי להגיע לרמת התיאום, הסינכרון והביטוי המלא האישי מתוך עוצמה אמיתית וכנה של איזון בין חומר לרוח.   לפעמים מסע הזוגיות כה כבד שכבר רוצים לוותר, על האדם, על המסע, על הקושי. אבל לרוב, רגעי השיא של משבר כלשהו בחיים מעידים על רגע היציאה מהחושך אל האור. זהו המבחן האמיתי לפרוץ דרך. כפי שפאולו קואלו מתאר זאת כל כך במדויק: "השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר".   מאחלת לכולנו שנדע לעבור את המכשולים הקשים ביותר, בידיעה ברורה שהקושי יחלוף ושהטוב ביותר מחכה לנו מעבר לפינה.